משבר באמצע החיים – הזדמנות חיינו..
אך לרובנו, אין חופש להתחיל משהו חדש.
זה נכון כמעט תמיד אבל במיוחד כשאנחנו באמצע החיים.
למה זה כך? משום שמרביתנו תוצר של חשיבה שלא נותנת לנו גישה לשינוי. במקום חופש ותעוזה באים פחד והססנות.
לימדו אותנו שבגיל 65-67 מגיע "הסוף", בני אדם מפסיקים לעבוד.
אם זה קורה מסיבות כאלה ואחרות בגיל 45-50 זה ממש הלם.
וכשזה קורה, בן אדם מתחיל לחפש את עצמו.
השאלה הקלאסית הראשונה שעולה היא: "ומה אעשה עכשיו, בגילי?"
המחשבה שבאה מיד אחריה: "אני אבוד. הרי אין לי מושג בשום דבר אחר ממה שעשיתי עד כה, וגם אם יש לי מושג, או זיקה, זה לא מקצוע."
אנשים רואים בפיטורין בגיל מבוגר או אפילו בפרישה בגיל פנסיה, את הסוף.
כך היה לפני חמישים שנים וכך גם היום.
בפועל, זה ממש לא "סוף".
זוהי התחלה.
תוחלת החיים היום נעה סביב 85 שנה.
לכן אדם בן 55 קרוב יותר לאמצע החיים הבוגרים שלו מאשר לסופם.
יותר מכך.
אתה בן 55. אבל לא היית 55 שנים בוגר. מתוך ה- 55, אתה בערך 30 שנה בוגר – ולפניך 30 שנים נוספות.
למרות עובדה בסיסית זו, רוב האנשים בגיל 50 פלוס חיים בתחושה קיומית כאילו עיקר החיים שלהם מאחוריהם.
למה זה קורה?
משום שגם הם נשבו בתפיסה שהיא תוצאה של שטיפת המוח בתקשורת ש"העולם שייך לצעירים". אנחנו רואים את זה בפרסומות, בסרטים, בשלטי החוצות. ושוב, האמת היא אחרת; עכשיו יותר מאי פעם, לבוגר המנוסה בן ה- 50+ עם הידע, הניסיון, הבגרות, החוכמה, המצב הכלכלי – יש יתרון גדול על הצעירים.
עבדת שנים במקצועך, התמחית, התמקצעת, ופוטרת?
לפניך עולם חדש ושוקק חיים שממתין לך.
היום אתה משוחרר מהלחץ החברתי "להוכיח את עצמך", מהלחץ המשפחתי והחברתי למצוא בן/בת זוג לחיים. כולנו יודעים ש-30 שנים הראשונות (אחרי גיל 20-25) היו שנים של לחץ בלתי פוסק:
מה ללמוד באוניברסיטה?
עם מי להתחתן?
איזה בית להקים?
איפה לגור?
כמה ילדים להביא לעולם?
ואילו עכשיו הכול פתוח בפניך. יש לך 30 שנים נוספות באמצע החיים. אתה עדיין נדרש, יש לך מה להציע, יש לך יכולות. כל שעליך לעשות הוא לגלות אותן.
אתה גם ברוב המקרים הרבה יותר מבוסס: בדעות, בגישה לחיים, במצב הכלכלי. אתה כבר לא צריך לדאוג לפרנס את הילדים. ואתה יכול להתחיל ליהנות מהחיים.
תמיד דאגת למשפחה, לכולם, עכשיו תורך. אתה יכול עכשיו לשנות דיסקט ולהתחיל לדאוג לעצמך.
להיות מי שאתה
אריסטו אמר: "רק בסוף החיים בן אדם יכול לראות אם פעל בחיים מתוך השלמות הפנימית שלו"
ונשאלת השאלה למה הוא התכוון?
אנשים נגררים להתפרסם. הם רוצים שיראו אותם, הם אצים רצים להצטלם. שואפים שיהיה להם הרבה כסף. כששואלים אותם לשם מה הם עושים כל מה שהם עושים בדרך כלל ישיבו: "להשאיר משהו בעולם הזה, להטביע חותם".
אבל, האם זה קשור לשאלה אם יש לי או אין לי כסף? אם ראו אותי או לא בטלוויזיה?
כל אדם בר דעת יגיד שלא.
אלה עניינים חולפים, ארעיים, שכל קשר בינם לבין הטבעת חותם הוא מקרי.
אם כך, למה אנשים מתכוונים כשהם כמהים להשאיר משהו מאחור? מה באמת אדם שואל את עצמו בסוף ימיו, מה יכול להוות קריטריון מוצלח לבדוק את מידת הגשמה של השאיפה הזו?
התשובה פשוטה: האם ביטאתי את מה שיכולתי לבטא מעצמי, מהמהות שלי, ממי שאני. זה מתחיל ונגמר בזה. הדחף, הצורך (המדומה) להתפרסם, להצליח, להיות "משהו" לעולם לא ימלא אותנו. משום שהוא ריק מתוכן. אבל אם התחברתי למהות שלי, הבאתי לביטוי עצמי, והענקתי לעולם ולבני אדם אחרים משהו מה"מתנה" שלי, זה מה שימלא אותי וזה מה שישאיר לי תחושה טובה בגיל מבוגר.
כאנשים צעירים, רובנו צפים עם הזרם, עושים את "מה שצריך" ומה שמצופה מאיתנו: לומדים, הולכים לצבא, הולכים לאוניברסיטה, רוכשים מקצוע, מוצאים מקום עבודה, מתחתנים, מקימים משפחה. זה האוטומט. וזה בסדר גמור.
אבל אחרי הפרויקט העצום הזה, באמצע החיים, ב"משבר" כתוצאה מפיטורין או גירושין, אדם יכול לזהות מה עובד אצלו ומה לא. לאן נוטה לבו, לאן לא. איפה יש לו השראה, היכן לא. ועכשיו, לעומת גיל 20, גם יש לו אופציה אמיתית ללכת על זה.
אם רק יהיה לו אומץ!
המשך בפוסט הבא…..